פסק-דין בתיק ת"א 6314-07

התובעת, חברה קבלנית העוסקת בבנייה, התקשרה עם הנתבעת בחוזה שלפיו תבצע הנתבעת  עבודות עפר ועבודות פיתוח בפרויקט שבנתה התובעת. בתום ביצוע העבודות לא אישרה התובעת את מלוא התשלום שדרשה הנתבעת בחשבון הסופי ולפיכך הגישה הנתבעת תביעה נגד התובעת. בהסכמת הצדדים הוכרעה התביעה בהליך בוררות ופסק הבוררות אושר בפסק דין בבית המשפט. על-פי פסק הבוררות, נדחתה תביעתה של הנתבעת לאחר שהבורר קיבל את טענות התובעת כי נמצאו ליקויים רבים בעבודות שביצעה שהנתבעת, שעלות תיקונם עלתה על יתרת החוב של התובעת לנתבעת.

התובעת ביקשה מבית המשפט שאישר את פסק הבוררות כי יורה לבורר להשלים את פסק הבוררות, כך שייפסק לטובתה פיצוי בגין הליקויים שמצא, אך בקשתה נדחתה מן הטעם שהתובעת לא הגישה תביעה שכנגד במסגרת אותה תביעה. משנדחתה בקשתה האמורה, הוגשה התביעה הנדונה, שבמסגרתה עתרה התובעת לחייב את הנתבעת ואת הנתבע, שהוא מנהלה ובעל מניותיה, לשלם לה פיצוי כספי בגין אותם ליקויי בניה.

א.         הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2.         תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. כן ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)).

ב.         עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

3.         ביום 17.2.2003 נחתם הסכם בין כונס הנכסים והנאמן של חברת שמואל רובננקו ושות' בניין והשקעות בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים) (להלן - המזמינה), רו"ח חיים קמיל (להלן - כונס הנכסים), לבין התובעת (עמית ליין בע"מ) לביצוע עבודות בנייה בפרויקט לבניית כמאה יחידות דיור בעיר מודיעין שאותו בנתה המזמינה.

ביום 5.4.2003 נחתם הסכם בין התובעת לבין הנתבעת, שעל-פיו הנתבעת תבצע את עבודות העפר ואת הפיתוח בפרויקט (נספח ב' של תצהיר התובעת).

על רקע מחלוקות כספיות שהתגלעו בין התובעת לבין הנתבעת, נחתם ביניהן הסכם נוסף ביום 18.5.2004 שבו הוסכם כי בתמורה לתשלום בסך של 200,000 ש"ח בתוספת מע"מ, שתשלם התובעת לנתבעת, תשלים הנתבעת את עבודות הפיתוח עד יום 5.6.2004 (נספח ו' של תצהיר התובעת). במעמד חתימת הסכם זה, שילמה התובעת לנתבעת מקדמה ואת היתרה התחייבה לשלם בתום ביצוע העבודות וכנגד מסירת ערבות בנקאית. אין מחלוקת כי נוסף על המקדמה שילמה התובעת לנתבעת סכומים נוספים, כך שהיתרה לתשלום הייתה בסך של 118,700 ש"ח. גם אין מחלוקת כי הנתבעת נטשה בשלב מסוים את אתר הבנייה.

4.         על-פי הסכם שנחתם בין כונס הנכסים לבין חברת האחים אוזן בע"מ (להלן - חברת אוזן), נמכרו כל זכויותיה של המזמינה בפרויקט לחברת אוזן, אשר באה במקום המזמינה לכל דבר ועניין הקשור בו, לרבות לעניין התחייבויותיה של המזמינה בעניינו. לאחר הליכים שונים שהתנהלו במסגרת הליכי הפירוק של המזמינה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ובין השאר הליך התנגדות של התובעת לאישור ההסכם האמור, אישר בית המשפט את ההסכם ודחה את התנגדות התובעת. הסכם המכר אושר בחודש נובמבר 2004 ובעקבותיו הופסקה עבודת התובעת בפרויקט.

5.         ביום 23.9.2004 הגישה הנתבעת אל בית משפט השלום ברמלה תביעה בסדר דין מקוצר (ת"א 2556/04), שבה תבעה מהתובעת סך של 128,700 ש"ח, אשר היווה לטענת הנתבעת את יתרת התמורה שלא שולמה לה על-פי ההסכם המאוחר שנחתם ביניהן. בהסכמת הצדדים, הועברה התביעה להכרעה בהליך של בוררות לפני מהנדס הבניין צבי רון (להלן - הבורר).

בפסק הבוררות מיום 18.12.2005 (נספח י"ז של תצהיר התובעת), שאושר בבית המשפט ביום   13.6.2006 (שם, נספח י"ח), נדחתה תביעת הנתבעת. הבורר קבע כי יתרת חובה של התובעת לנתבעת היא בסך של 118,700 ש"ח (בעניין סך של 10,000 ש"ח לא נמצאו ראיות). עם זאת קבע, כי הנתבעת אינה זכאית לסכום זה בשל כך שלא השלימה את כל העבודות שהיה עליה להשלים, לרבות תיקון הליקויים, בהתאם להסכמים שנחתמו בין הצדדים. במסגרת פסק הבוררות קבע הבורר כי מתוך עשרים ושבעה ליקויים, אשר לפי טענת התובעת לא תוקנו, הנתבעת אמנם לא תיקנה עשרים ושניים ליקויים שאותם פירט בהרחבה. לפיכך קבע כאמור, כי הנתבעת אינה זכאית ליתרה שלא שולמה לה וזאת מאחר ש"ניכר כי היקף תיקון הליקויים יחסית לתכניות העבודה ולמפרט הטכני הבינמשרדי עולה על יתרת חובה של הנתבעת".

לאור מסקנות הבורר, ביקשה התובעת מבית המשפט להורות לבורר להשלים את פסק הבוררות באופן שיקבע את סכום עלות תיקון הליקויים שמצא ובהתם לקביעתו, לחייב את הנתבעת לשלמו לתובעת. בקשה זו נדחתה במסגרת ההחלטה מיום 13.6.2006, שאישרה את פסק הבוררות. הטעם לכך היה שהמשמעות של בקשת התובעת הייתה לדון בתביעותיה הכספיות נגד הנתבעת, אך מאחר  שהתובעת לא הגישה תביעה שכנגד במסגרת אותה תביעה, לא ניתן היה לדון בכך.

מטעם זה, הגישה התובעת את התביעה הנדונה נגד הנתבעת, שבה תבעה פיצוי בגין הנזקים שלטענתה נגרמו לה בשל ליקויי הבנייה שמצא הבורר.

6.         התביעה הנדונה הוגשה ביום 29.5.2007 ובה תבעה התובעת מהנתבעת סך של 649,231 ש"ח. כתב התביעה נתמך בחוות-דעתו של מהנדס הבניין נתן גרשוני (להלן - המומחה מטעם התובעת), שלפיה עלות תיקון הליקויים שמצא הבורר בעבודות הבנייה שביצעה הנתבעת היא בסך של 767,931 ש"ח. לפיכך הסכום הנתבע מהווה את עלות תיקון הליקויים על-פי חוות-דעתו של המומחה מטעם התובעת, לאחר קיזוז יתרת חובה של התובעת לנתבעת על-פי פסק הבורר (118,700 ש"ח).

על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעת הסבה לתובעת נזקים נוספים על אלו שנגרמו בעטיים של ליקויי הבניה שמצא הבורר ושהמומחה מטעם התובעת קבע את עלות תיקונם, שאותם כינתה "נזקיה העקיפים של התובעת". את קביעת הפיצוי בגינם, הותירה התובעת לקביעת בית המשפט על-פי שיקול דעתו. אולם בדיון מיום 17.3.2008 הודיע בא-כוחה של התובעת כי היא חוזרת בה מתביעתה לפיצוי בגין נזקים אלו, מאחר שלא שולמה אגרת משפט בגין סעד זה. כך שעניינה של התביעה הוא אפוא, רק בפיצוי בשווי עלות תיקון ליקויי הבנייה הנטענים.

7.         על-פי טענות התובעת בתביעתה, הנתבעת הסבה לה נזקים אשר בעטיים לא קיבלה מהמזמינה את מלוא התמורה שהייתה זכאית לה. נזקים אלו נבעו לטענתה, מהעבודה הלקויה שביצעה הנתבעת ומנטישתה את אתר הבניה. לטענתה, בשל אותה עבודה לקויה שלטענתה, הנתבעת אחראית לה, נשלחה אליה התראה מהמפקח על העבודות מטעם המזמינה, שבה הודיע כי בשל ליקויים ואי פינוי פסולת החומר החפור, יקוזז סך של 200,000 ש"ח מהחשבון שתגיש התובעת למזמינה (מכתב ההתראה, שחלקו העליון חתוך, כך לא ניתן לדעת את מועד שליחתו - נספח ז' של תצהיר התובעת). עוד טענה התובעת, כי בשל אי השלמת העבודות שהיה על הנתבעת לבצע, עוכב מתן אישור הרשות המקומית על גמר העבודות (טופס 4) (פסקה 36 בתצהיר התובעת). התובעת הוסיפה כי גם לאחר חתימת ההסכם המאוחר, שבמסגרתו התחייבה הנתבעת לתקן את הליקויים, המשיכה התובעת לקבל התראות מהמפקח על העבודות כי ישנם ליקויים שלא תוקנו (מכתב המפקח מיום 16.1.2005 - שם, נספח ז10). בנוסף לכך, התקבלו דרישות לתיקון הליקויים מהדיירים שרכשו את הדירות (שם, נספח ט').

עוד טענה התובעת, כי בשל הנזקים שנבעו מעבודתה הלקויה של הנתבעת, הופסקה ההתקשרות עימה והזכויות בפרויקט נמכרו לחברת אוזן. בשל כך נגרמו לתובעת נזקים, אשר לטענתה, אף להם אחראית הנתבעת. בעניין נזקים אלו טענה התובעת כי הגישה למזמינה חשבון סופי בסך כולל של של 1,841,951 ש"ח בתוספת מע"מ, אך החשבון לא אושר. בשל כך נאלצה התובעת להגיש תביעה כספית במסגרת הליכי הפירוק שהתנהלו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניינה של המזמינה (פש"ר 2031/03, בש"א 5057/05). על-פי טענת התובעת, באותה תביעה, שהעתקה לא צורף, טענה היא כי לבד מיתרת התמורה בסכום האמור שהמזמינה לא שילמה לה עבור העבודות שביצעה בפרויקט (בשלבים א', ב' ו-ג' של הפרויקט), מנעה ממנה המזמינה עבודות נוספות בפרויקט (בשלבים ד' ו-ה' של הפרויקט) ובשל כך תבעה פיצוי נוסף בסך של 2,820,000 ש"ח (מכתב מיום 5.1.2005, המפרט את דרישות התובעת מהמזמינה - שם, נספח י"ב). בסופו של דבר, על-פי הסכם פשרה שנחתם בין התובעת לבין כונס הנכסים ביום 17.2.2005 (שם, נספח י"ד), שאושר בבית המשפט ביום 21.2.2005 (שם, נספח ט"ו), שולם לתובעת סך של 739,316 ש"ח בתוספת שכר-טרחה בסך של 50,000 ש"ח. כאמור בהסדר הפשרה (בסעיף 2), הסכום ששולם לתובעת, כאמור, הוא לאחר קיזוז סך של 280,684 ש"ח, המהווה את "הסכומים ששילם הכונס לצדדים שלישיים, בגין עבודות ו/או חומרים אשר על הקבלן היה לספקם או לבצעם", אשר פורטו בנספח א' של ההסכם.

לטענת התובעת, במסגרת הסכם הפשרה נאלצה היא לוותר על סכום העולה על 1,400,000 ש"ח מהסכום שלטענתה הייתה זכאית לקבל מהמזמינה. לטענתה, אובדן סכום זה נבע מעבודתה הלקויה של הנתבעת ולפיכך הנתבעת אחראית לפצותה בגין הפסד זה.